יום חמישי, 19 בדצמבר 2013

מרחק טרנסצנדנטי כקריאה לתקווה ושינוי

תחת שבט מייסר, עול נוקשה. מבעד לנתזי דם מתפרצים ונזרקים לכל עבר, עיניים כלות מפנות את מבטן אל על, בייאושן הקודר ובתקוותן הכבויה, ומצליחים, על אף הערפל וחום השמש, לראות פנים אופטימיות, אלו של משה.
אבל הוא, מצדו, פוטר אותם בצחוק. 'אהיה אשר אהיה' הוא אומר להם. תקוותכם כעבדים תלויה בביטחון שלכם בטרנסצנדנטיות אלוהית מוחלטת. זה כנראה מאוד עניין אותם כאשר הם חטפו את השוט הקוצני על גבם, מי יודע אם לא רצו לנשוך את הליצן הזה.
אבל לא. הם נענו לו. אז איך באמת האמירה התיאולוגית המרוחקת הזאת מסוגלת לטפטף רוויה לעצמות שחופות? ובכן, ניוותר עם הדברים כמות שהם: דווקא הריחוק של התשובה, של העיקרון, של התוצאה, של התכלית, מוליד אופטימיות ותקווה. הטרנסצנדנטיות מסרבת לתשובה, ולכן גם מסרבת להרמת הידיים. הכל אפשרי מבחינתה, בשל כך, היא אף פעם לא מוכנה לוותר על הכוח להמתין לעוד יותר. היא אף פעם לא מצמצמת את עצמה למה שהיא יודעת, היא מבקשת ללכת הרבה יותר רחוק. ההוויה הרבה יותר רחבה מהופעתה. היא עולה על גדותיה.
אמונה פירושה אפוא, לדעת לשוב ולומר, ללא הרף, ועל אף הכל. לדעת לצפצף על היומרה של האימננטיות לְגילוי. האמונה לעולם לא משליכה את עצמה אל הגורל, גורל הידיעה, גורל האימננטיות, גורל השכל הישר. היא תמיד מבקשת לחשוב יותר. אהיה אשר אהיה. המוחלט הוא באמת מוחלט, לכן הוא רחוק, לכן הוא גם הוראה לאופטימיות ותקווה.

הידיעה איננה גואלת, משום שהיא יודעת שאין סיכוי. שבירת הידיעה, ניתוצה ללא הרף, זו היא הגאולה. היא מאמינה בסיכוי ולכן גם מגשימה אותו. עולם המרבה את עצמו תמיד יותר ממה שהוא מגלה על עצמו.

יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

נקודת דם אדומה ושלג צחור

מחד-, 'אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו', (ישעיהו, א, יח). ומאידך-, 'לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים', (משלי, לא, כא).
במבט אחד מופיעה נקודת הדם האדומה כרוע, כחטא, ואילו הלובן הצחור של השלג מופיע כטוהר וכניקיון. ובמבט אחר, הדם הוא הנפש, החיוּת, העוצמה, החום של הבית, ואילו השלג הוא הקור הצונן והמשתק, קפוא על שמריו.
השלג מופיע בפנינו פעמיים; פעם אחת בהדר הקוסמי שלו, המהפנט. בחרישיות שלו, בלובן שלו, בשגב שהוא משליך על היקום. מנוחת הנפש. זה הוא השלג של התשובה. השלג המפסיק את מרוץ החיים הבלתי פוסק, ההתנגשויות והקונפליקטים האינסופיים. זה הוא שלג המעלה חיוך. שלג של תמונות. אולם במבט שני הוא מופיע כמשבית. משבית את תנועת החיים, את זרימת הדם, את חום העורקים, את שמחת החיים. מקפיא. מכאיב. דוקר.
האדמומיות של דם השגרה והיזע מתכסה על ידי השלג הרך, הטרי, אולם כאשר השלג קופא על שמריו, הופך לקרח קפוא, אזי הוא מורח על עצמו את דם המחליקים עליו, הנפצעים באלימותו ובקשיחותו.
הוא מבליט אפוא את התמונה הלבנה והצחורה של הצדק המסוגלת להיות אמיתית אך ורק כאשר היא שומרת על רכותה, על אנושיותה, כאשר היא דואגת לדם יתום ואלמנה, ל'ידיכם דמים מלאו', המעסיקים את הנביא ישעיהו רגע אחד קודם. אולם כאשר בשם הצדק היא נעשית קפואה, אטומה, רחוקה מן האנושי, מן הרגישות הרכה אליו, הנמסה, אזי היא מזמינה דם אחר. שלג זה הופך להיות מאיים, רוצח.
מבט המלמד אותנו על צדק שיכול להיות רציני רק אם הוא שומר על רכותו, חיותו.

בלעדי רכות זו, עדיפה האדמומיות שבתוך הבית.