נקודת דם אדומה ושלג צחור

מחד-, 'אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו', (ישעיהו, א, יח). ומאידך-, 'לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים', (משלי, לא, כא).

במבט אחד מופיעה נקודת הדם האדומה כרוע, כחטא, ואילו הלובן הצחור של השלג מופיע כטוהר וכניקיון. ובמבט אחר, הדם הוא הנפש, החיוּת, העוצמה, החום של הבית, ואילו השלג הוא הקור הצונן והמשתק, קפוא על שמריו.

השלג מופיע בפנינו פעמיים; פעם אחת בהדר הקוסמי שלו, המהפנט. בחרישיות שלו, בלובן שלו, בשגב שהוא משליך על היקום. מנוחת הנפש. זה הוא השלג של התשובה. השלג המפסיק את מרוץ החיים הבלתי פוסק, ההתנגשויות והקונפליקטים האינסופיים. זה הוא שלג המעלה חיוך. שלג של תמונות. אולם במבט שני הוא מופיע כמשבית. משבית את תנועת החיים, את זרימת הדם, את חום העורקים, את שמחת החיים. מקפיא. מכאיב. דוקר.

האדמומיות של דם השגרה והיזע מתכסה על ידי השלג הרך, הטרי, אולם כאשר השלג קופא על שמריו, הופך לקרח קפוא, אזי הוא מורח על עצמו את דם המחליקים עליו, הנפצעים באלימותו ובקשיחותו.

הוא מבליט אפוא את התמונה הלבנה והצחורה של הצדק המסוגלת להיות אמיתית אך ורק כאשר היא שומרת על רכותה, על אנושיותה, כאשר היא דואגת לדם יתום ואלמנה, ל'ידיכם דמים מלאו', המעסיקים את הנביא ישעיהו רגע אחד קודם. אולם כאשר בשם הצדק היא נעשית קפואה, אטומה, רחוקה מן האנושי, מן הרגישות הרכה אליו, הנמסה, אזי היא מזמינה דם אחר. שלג זה הופך להיות מאיים, רוצח.

מבט המלמד אותנו על צדק שיכול להיות רציני רק אם הוא שומר על רכותו, חיותו.

בלעדי רכות זו, עדיפה האדמומיות שבתוך הבית.