מרחק טרנסצנדנטי כקריאה לתקווה ושינוי

תחת שבט מייסר, עול נוקשה. מבעד לנתזי דם מתפרצים ונזרקים לכל עבר, עיניים כלות מפנות את מבטן אל על, בייאושן הקודר ובתקוותן הכבויה, ומצליחים, על אף הערפל וחום השמש, לראות פנים אופטימיות, אלו של משה.

אבל הוא, מצדו, פוטר אותם בצחוק. 'אהיה אשר אהיה' הוא אומר להם. תקוותכם כעבדים תלויה בביטחון שלכם בטרנסצנדנטיות אלוהית מוחלטת. זה כנראה מאוד עניין אותם כאשר הם חטפו את השוט הקוצני על גבם, מי יודע אם לא רצו לנשוך את הליצן הזה.

אבל לא. הם נענו לו. אז איך באמת האמירה התיאולוגית המרוחקת הזאת מסוגלת לטפטף רוויה לעצמות שחופות? ובכן, ניוותר עם הדברים כמות שהם: דווקא הריחוק של התשובה, של העיקרון, של התוצאה, של התכלית, מוליד אופטימיות ותקווה. הטרנסצנדנטיות מסרבת לתשובה, ולכן גם מסרבת להרמת הידיים. הכל אפשרי מבחינתה, בשל כך, היא אף פעם לא מוכנה לוותר על הכוח להמתין לעוד יותר. היא אף פעם לא מצמצמת את עצמה למה שהיא יודעת, היא מבקשת ללכת הרבה יותר רחוק. ההוויה הרבה יותר רחבה מהופעתה. היא עולה על גדותיה.

אמונה פירושה אפוא, לדעת לשוב ולומר, ללא הרף, ועל אף הכל. לדעת לצפצף על היומרה של האימננטיות לְגילוי. האמונה לעולם לא משליכה את עצמה אל הגורל, גורל הידיעה, גורל האימננטיות, גורל השכל הישר. היא תמיד מבקשת לחשוב יותר. אהיה אשר אהיה. המוחלט הוא באמת מוחלט, לכן הוא רחוק, לכן הוא גם הוראה לאופטימיות ותקווה.

הידיעה איננה גואלת, משום שהיא יודעת שאין סיכוי. שבירת הידיעה, ניתוצה ללא הרף, זו היא הגאולה. היא מאמינה בסיכוי ולכן גם מגשימה אותו. עולם המרבה את עצמו תמיד יותר ממה שהוא מגלה על עצמו.